הקמת הכפר – היסטוריה קצרה

בשנת תש”ד (1944) הציע הרב אליעזר קרסיק ע”ה להקים בארץ הקודש ישוב בו יתגוררו חסידי חב”ד, שיפתחו מפעלים ויעבדו בחקלאות, ובאמצעות ההכנסות יממנו את המוסדות שיוקמו בישוב. ההצעה הפכה למעשית לאחר מלחמת העולם השנייה ובשלהי שנת תש”ז נסע הרב קרסיק למחנות העקורים באירופה, בדק את הלך הרוח בקרב החסידים שברחו מברית המועצות ולאחר מכן נסע אל הרבי הריי”צ, ויחד עם גיסו הרב משה גוראריה ע”ה, שניהם מראשי אגודת חסידי חב”ד (אגו”ח) בארץ הקודש, נכנסו ל’יחידויות’ רבות במהלך חודש תשרי תש”ח. בסוף חודש זה נקרא מר שניאור זלמן שזר ז”ל, שהיה מגזע חסידי חב”ד ושירת בהנהגת המדינה, ל’יחידות’, בה הציע בפניו אדמו”ר הריי”צ את הקמת הישוב החב”די. ראשי אגו”ח, בראשות הרב אליעזר קרסיק והרב פנחס טודרוס אלטהויז ע”ה, פעלו כל העת יחד עם מר שזר ובהכוונת אדמו”ר הריי”צ, ששלח ארצה לסייע בנושא את חתנו הרב שמריהו גוראריה (הרש”ג) ע”ה והרב בנימין גורודצקי ע”ה. בחודש אייר תש”ט התיישבו החסידים על אדמת הישוב הערבי הנטוש ספריא. בכ”א אייר תש”ט הוקם היישוב באופן רשמי, כאשר חברי הנהלת אגו”ח היו אלו שסייעו בכל מאודם למתיישבים להיקלט כראוי, יחד עם וועד מטעם הפליטים שהגיעו אך לא מכבר לארץ. תחילה התיישבו החסידים בבתים הנטושים של ספריא ורק לאחר מספר שנים קיבלו שטחים מהמדינה, על מנת לגור בהם ולעבדם. חלקם אף בנו את בתיהם בעצמם. במשך השנים תש”ט-תש”י עשה אדמו”ר הריי”צ מאמצים רבים על מנת לבסס את היישוב מבחינה כלכלית. כחלק מהמאמצים פנה אדמו”ר הריי”צ במכתבים רבים לאנשי הסוכנות והג’וינט כדי שיסייעו לתושבי כפר חב”ד. לאחר הסתלקות אדמו”ר הריי”צ, המשיך הרבי נשיא דורנו לעודד את המתיישבים, ובהמרצתו הגדולה גדל הכפר, שגשג והתפתח. בכ”ט בניסן תשט”ז (1956), הסתננו מחבלי ה’פדאיון’ לכפר חב”ד וביצעו טבח מחריד בבית הספר החקלאי שהוקם לא מכבר בכפר הצעיר. במהלך הטבח נרצחו חמישה תלמידים, עולים חדשים ממרוקו ומתוניס, ועמם המדריך הרב שמחה זילברשטרום הי”ד. הידיעה על הרצח בכפר-חב”ד פשטה במהירות ועוררה זעזוע במדינה הצעירה כולה. שרים, אנשי-ציבור ורבנים מכל הארץ באו למקום, כדי לחזות במקום הירי במו עיניהם ולחזק את רוח התושבים. יותר מכל, הרצח זעזע את תושבי כפר-חב”ד והחלו להישמע קולות ודיבורים על עזיבה. הרבי נשיא-דורנו שיגר באותם ימים מכתבים רבים לתושבי הכפר. היו אלה מכתבי עידוד וחיזוק שנטעו ביטחון עמוק ואמונה עזה בלב החסידים. באחד המברקים הראשונים, כתב הרבי: “תקותי חזקה אשר בעזר השם יתברך השומר בעינא פקיחא ומשגיח בהשגחה פרטית, תתגברו על כל מונע, תתחזקו בבנינים הפרטיים והציבוריים, תרחיבו כל המוסדות בכמות ובאיכות, ומתוך מנוחה הרחבת הדעת יתגדל יתאדר לימוד תורתינו חומתינו, תורת חיים ודברי אלוקים חיים, וקיום מצוותיה בשמחה וטוב לבב – “וחי בהם”, ומכפר-חב”ד יפוצו מעיינות החסידות תורת ומעשי נשיאנו הקדושים עד שיגיעו גם חוצה לקרב לאבינו שבשמים את כל אחינו בני ישראל בחסד וברחמים ולהביא הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו בקרוב”. מכתביו של הרבי שידרו אותות עידוד לתושבי כפר-חב”ד שהחלו לאמץ את בקשתו המפורשת של הרבי: הרחבת המוסדות. מטבע הדברים, המוסד הראשון שהוקם בכפר-חב”ד היה בית הספר לדפוס שנשא את השם ‘יד החמישה’ על-שם חמשת התלמידים. העידוד של הרבי הגיע לשיאו עם שיגור משלחת של שלוחים, שביקורם ההיסטורי בארץ, בימי בין המצרים של אותה שנה, נשא אופי דרמטי ומרגש ועורר רושם עז בקרב כל החוגים, בהביאו לעידוד ולתנופת יצירה בלתי-רגילה בקרב כל קהל חסידי חב”ד. האירוע הנורא הזה החל אט אט להגליד בלב תושבי הכפר, והם שינסו מותניים לקיים את הוראותיו של הרבי ולהתחזק באהבת ישראל בפרט.