ראשיתו של הכפר בחודש אייר תש”ט, מאי 1949, כאשר החסידים התיישבו בכפר הערבי הנטוש ‘סאפריה’. טקס העלייה על הקרקע התקיים בתחילת יוני 1949 בנוכחות זלמן שזר, לוי אשכול, הרב יהודה לייב מימון, השר משה חיים שפירא ורבנים נכבדים. כעבור כמה שנים הוקמו בתי הקבע הצמודים לנחלות חקלאיות. הכפר נקרא אז מושב שפריר, תושבי המקום ביקשו מוועדת השמות הממשלתית לשנות את השם, הוועדה קבעה באופן רשמי באוגוסט 1955 שאזור מבני הקבע ייקרא “כפר חב”ד”. בציבור הרחב נכנס שינוי השם לתודעה זמן מה לאחר הפיגוע במאי 1956 בעקבות הדיווחים בעיתונות ובאמצעי התקשורת השונים של אותה התקופה.
הרב הראשון של הכפר היה הרב שניאור זלמן גורליק. הרב גורליק ע”ה נהרג בתאונת דרכים בשנת תשל”ד, ולאחר פטירתו מונו לכפר שני רבנים – חתנו של הרב גורליק, הרב נחום טרבניק, והרב מרדכי שמואל אשכנזי. לאחר פטירת הרב טרבניק נשאר הרב אשכנזי הרב היחיד של הכפר. לאחר פטירת הרב אשכנזי ב- תשע”ה (2015) מונה בנו הרב מאיר אשכנזי לרב הכפר.
להקמת כפר חב”ד קדמה יזמה להקמת ישוב חב”די שהחלה בשנת תש”ד, אז הציע הרב אליעזר קרסיק להקים ישוב בו יגורו חסידי חב”ד, שיפתחו מפעלים ויעבדו בחקלאות ועל ידי הרווחים יממנו את המוסדות שיוקמו בישוב. ההצעה הפכה למעשית לאחר מלחמת העולם השנייה ובשלהי שנת תש”ז נסע הרב קרסיק למחנות העקורים באירופה, בדק את הלך הרוח בקרב החסידים שברחו מברית המועצות ולאחר מכן נסע אל הרבי הריי”צ ויחד עם גיסו הרב משה גוראריה, שניהם מראשי אגודת חסידי חב”ד בארץ הקודש, נכנסו ליחידויות רבות במהלך חודש תשרי תש”ח. בסוף חודש זה נקרא מר שניאור זלמן שזר ליחידות בה הציע לו אדמו”ר הריי”צ את הקמת הישוב החב”די.
—
זמן רב חלף עד שהוקם הישוב בפועל, ובי”ט כסלו תש”ט, כאשר מר שזר הגיע להתוועדות בבית כנסת חב”ד ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, דיברו עמו ראשי אגודת חסידי חב”ד על הקמת הישוב ובעקבות שיחה זו הפגישם שזר עם מר אברהם הרצפלד ועוד בכירים בסוכנות ומשרדי הממשלה.
ראשי אגו”ח פעלו כל העת יחד עם שזר ובהכוונת אדמו”ר הריי”צ, וכדי לעזר להם נשלחו הרב שמריהו גוראריה חתן אדמו”ר הריי”צ והרב בנימין גורודצקי. בחודש אייר תש”ט התיישבו החסידים בישוב הערבי הנטוש ספריא.
ראשי אגודת חסידי חב”ד באה”ק, בראשות הרב אליעזר קרסיק והרב פנחס טודרוס אלטהויז, פעלו בכדי לאתר שטח מתאים, והוחלט על ספריא – כפר ערבי נטוש. בכ”א אייר תש”ט הוקם היישוב באופן רשמי, כאשר חברי הנהלת אגו”ח היו אלו שסייעו בכל מאודם למתיישבים להיקלט כראוי, יחד עם וועד מטעם הפליטים שהגיעו אך לא מכבר לארץ.
תחילה התיישבו החסידים בבתים הנטושים של ספריא ורק לאחר מספר שנים קיבלו שטחים מהמדינה, על מנת לגור בהם ולעבדם. חלקם אף בנו את בתיהם בעצמם.
בערב שבת קודש פרשת בהר תש”ט שלח אדמו”ר הריי”צ מכתב עידוד למתיישבים הראשונים בכפר חב”ד ובו הודיע להם הרבי על ספר תורה שנשלח אליהם.
במשך השנים תש”ט-תש”י עשה אדמו”ר הריי”צ מאמצים רבים על מנת לבסס את היישוב מבחינה כלכלית. כחלק מהמאמצים פנה אדמו”ר הריי”צ במכתבים רבים לאנשי הסוכנות והג’וינט כדי שיעזרו לתושבי כפר חב”ד. לאחר הסתלקות אדמו”ר הריי”צ, המשיך הרבי לעודד את המתיישבים, ובהמרצתו הגדולה גדל הכפר, שגשג והתפתח.
על ראשית ימי הכפר
תקופת הצנע הייתה קשה מאד, התנאים הגשמיים והמחייה היו מצרך יקר ובלתי מושג. בכפר ערבי נטוש במרכז הארץ החלו 40 משפות צעירות ליישב שממה אמיתית. החסידים המייסדים בנו במו ידיהם בתי חימר ואבן למשפחותיהם.
למרות כל הקשיים, הרגישו כולם כי הם במקום הנפלא ביותר עלי אדמות. תחושת הביטחון, החיים היהודיים ללא אימת המשטר הסובייטי, המחזה המלבב של רחובות הכפר בו צועדים יהודים הלבושים בלבוש חסידי והקשר הרציף עם הרבי, היוו את פסגת האושר של כל אותם פליטים שחוו כל כך הרבה תלאות ברוסיה ובדרך החתחתים שעברו עד שהגיעו לארץ ישראל.
תנאי המגורים היו קשים, ללא חשמל ומים, מקלחות היו מרכזיות ועמדו לשימוש המשותף לכולם על יד הרכבת. פעם בשבוע, לכבוד שבת היו הולכים ל-‘בית מרחץ’ להתקלח. לא הייתה לאף אחד גרדרובה מגוונת, לבשו את אותם הבגדים כל הזמן. לעיתים קרובות נגנבו בגדים שנתלו במשך הלילה לייבוש בחצרות, ונעליים שהונחו בפתח הבית. ערבים מלוד היו פורצים חדשים לבקרים לכפר וזורעים נזקים הן בבתים הפרטיים והן במשקי הכפר.
כשגדלו ילדי המייסדים הם נשלחו למוסדות בכפר שהחלו להיפתח בזה אחר זה עם קיומם של תנאים ואמצעים לכך, ובעיקר בלעדיהם. שמחה רבה ואווירת יצירה משותפת אפפה את כולם. הכפר התנהל כמו משפחה אחת בת 40 משפחות, אשר סייעו ועזרו האחד לשני בשמחות, בישלו זה לזה, ומשום דבר ייצרו משחקים ותעסוקה, הדברים הנפסדים היו החומרים לעשיית דבר מחודש.
חוץ מהפחד מהערבים שהיו מסתננים מפעם לפעם לכפר, חיו התושבים בביטחון גמור ובתחושה שלווה, אותם עולים מרוסיה שנרדפו ע”י משטר קומוניסטי ולאחר מכן ברחו ממלחמת העולם השנייה הגיעו סוף סוף לארץ ישראל ושם הקימו יחד כפר שכל כולו רבי וחב”ד, התחושה המרוממת הזו הורגשה בכל.
פיגוע ‘יד החמישה’
כ”ט בניסן תשט”ז, בשעה שמונה בערב. עשרים וארבעה תלמידי בית-הספר החקלאי שזה לא מכבר הוקם בכפר הצעיר, כפר-חב”ד, התכנסו בתום יום לימודים ועבודה בשדות לתפילת ערבית של ליל א’ דראש-חודש. הנערים, כמעט כולם עולים-חדשים ממרוקו ומתוניס, החלו להתאקלם בסביבתם החדשה. כל אחד מהם כבר הכיר את מקומו וידע את תפקידו.
המדריך שמחה זילברשטרום, אותו פגשו הנערים רק לפני כשלושה חודשים במרכז הקליטה של ‘עליית-הנוער’ בירושלים, עמד במקומו הקבוע ליד שולחן המורה – מול דלת הכניסה לחדר התפילה. התלמידים תפסו חיש את מקומותיהם. גם משה פרץ, עמוס אוזן ואלברט אדרי התיישבו על כיסאותיהם, מול הדלת.
התפילה החלה.
שמחה המדריך נראה שבע-רצון מתפילת התלמידים. המדריך מאיר פרידמן סייע לו. הרב ישעיה גופין, מנהל בית-הספר לנגרות הסמוך, הצטרף אף הוא באותו ערב לתפילתם. ניסים עסיס ושלמה מזרחי, שני נערים שהגיעו באותו יום מירושלים ונרשמו ללימודים במקום, היו גם הם בין המתפללים. לא היה להם מקום קבוע עדיין והם עמדו ליד שולחן המדריך.
לפני ‘שמונה-עשרה’ עוד הספיק שמחה להכות על השולחן, כדי להזכיר לתלמידים לומר “יעלה ויבוא”. אשר קדוש בן השלוש-עשרה, שעד לפני זמן לא רב שהה עדיין בחיקה החם של משפחתו בקזבלנקה, עשה לו מנהג קבוע – להתפלל ‘שמונה-עשרה’ בצמוד לכותל המזרח. גם הפעם קם ממקומו, חצה את חלל הדלת ונעמד בקרן דרומית-מזרחית.
פתאום, באמצע ‘שמונה-עשרה’, כבה האור. שנייה אחר-כך פילח צרור יריות את שלוות הכפר ואת דומיית התפילה. אחר-כך באו הזעקות והבכיות והדם והחיילים והשוטרים והרבנים ואנשי-הציבור וההלוויות.
בחזרה לרגעי הזוועה
ר’ אשר קדוש, מתגורר מאז בכפר-חב”ד. זוהי עדותו מליל הזוועה והאימה הזה:
“מחוץ לביתן שבו התפללנו, במרחק מה מדלת הכניסה, היה ארון-חשמל. אחד המחבלים הוריד את מתג החשמל בארון ובאותה שנייה ממש ירה מחבל נוסף צרור לתוך הכיתה. כל מי שעמד מול הדלת נרצח, חוץ מאחד שרק נפצע. אני עמדתי בפינה הצמודה לדלת ורק בליטה קטנה בקיר הגנה עליי.
“עם הישמע הצרור חשתי בגוף כבד הנופל עליי. זה היה המדריך שמחה זילברשטרום שעמד הכי קרוב לפתח ונפל מיד מתבוסס בדמו. היה חושך מוחלט ובמקום השתררה אנדרלמוסיה רבה. זעקות שבר וקריאות עזרה. אותי עניין דבר אחד – אחי הצעיר. ‘מאיר! מאיר!’, צעקתי וזעקתי ללא מענה. התחלתי לגשש את דרכי אל המקום המשוער שבו התפלל אחי. בדרכי נתקלתי בילדים פצועים, בשולחנות ובכיסאות הפוכים. סוף-סוף הגעתי אליו. ‘מאיר!’ אני שב וקורא ורק אז שמעתי את תשובתו. מרוב מתח סטרתי לו וצעקתי עליו: ‘מאה פעמים אני קורא לך, למה אינך עונה?!’. ‘מאה פעמים אני עונה לך!’, אומר לי אחי. רק אז הבנתי כי כתוצאה מהירי שחלף סנטימטרים בודדים מאוזני, נפגעה שמיעתי ולא הצלחתי לשמוע את אחי עונה לי.
“אחר-כך נדלק האור והמחזה שנגלה לעיניים היה מחריד. המדריך שמחה והתלמידים ניסים עסיס, משה פרץ, שלמה מזרחי ואלברט אדרי – שהתפללו מול הדלת – שכבו מוטלים בתוך שלוליות דם.
“אני הייתי הבוגר בקבוצה והרב גופין הורה לי לצאת עם הילדים הבריאים דרך החלון ולהסתגר בביתן הפנימייה הסמוך. היה חשש כבד שהמחבלים עוד בשטח והם יכולים לשוב ולפגוע. עשיתי כהוראתו וגם נשאנו על כתפינו שני ילדים פצועים. הסתגרנו בתוך ביתן הפנימייה. היינו אחוזי חרדה. חסמנו את הדלת באמצעות מיטות וארונות כדי שאי-אפשר יהיה לפותחה מבחוץ. הוריתי לכולם לשתוק וכך ישבנו בחושך שעה ארוכה. הילדים היו בפאניקה והפצועים גנחו מכאבים. צריך היה כל הזמן להרגיע אותם”.
בהלוויותיהם של המדריך והתלמידים השתתף קהל עצום. זילברשטרום, עסיס ומזרחי נקברו בהר-המנוחות. השניים האחרים נקברו בעכו ובטירת-הכרמל.
הנער עמוס אוזן שעמד אף הוא מול דלת הכיתה בעת ההתקפה, נפצע קשה מאוד. עמוס עלה ארצה לבדו מתוניס. חבריו ואנשי הכפר שהו ליד מיטתו וסעדו אותו עשרים וארבע שעות ביממה.
ועד כפר-חב”ד, בסיוע המדינה, עשו מאמצים כבירים להעלות ארצה במהירות האפשרית את שני הוריו. לאחר כחודש ימים הגיעו ההורים לארץ. הם פגשו את בנם ששכב מעורפל הכרה. כמה ימים לאחר מכן נפטר עמוס. “זה היה כאילו הוא חיכה לפגוש בפעם אחרונה את הוריו ואז נפטר”, אומר הרב קדוש בכאב. עמוס אוזן הי”ד נקבר בתל-אביב.
הרבי שולח עידוד
הידיעה על הרצח בכפר-חב”ד פשטה במהירות ועוררה זעזוע במדינה כולה. שרים, אנשי-ציבור ורבנים מכל הארץ באו למקום, כדי לחזות במקום הירי במו עיניהם וכדי לחזק את רוח התושבים.
יותר מכל, הרצח זעזע את תושבי כפר-חב”ד והחלו להישמע קולות ודיבורים על עזיבה. הרבי נשיא-דורנו שיגר באותם ימים מכתבים רבים לתושבי הכפר. היו אלה מכתבי עידוד וחיזוק שנטעו ביטחון עמוק ואמונה עזה בלב החסידים.
באחד המברקים הראשונים, כתב הרבי: “תקותי חזקה אשר בעזר השי”ת השומר בעינא פקיחא ומשגיח בהשגחה פרטית, תתגברו על כל מונע, תתחזקו בבנינים הפרטיים והציבוריים, תרחיבו כל המוסדות בכמות ובאיכות, ומתוך מנוחה הרחבת הדעת יתגדל יתאדר לימוד תורתינו חומתינו, תורת חיים ודברי אלוקים חיים, וקיום מצוותי’ בשמחה וטוב לבב וחי בהם ומכפר-חב”ד יפוצו מעיינות החסידות תורת ומעשי נשיאנו הקדושים עד שיגיעו גם חוצה לקרב לאבינו שבשמים את כל אחינו בני ישראל בחסד וברחמים ולהביא הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו בקרוב”.
מי שציפה שהרבי ינפיק ‘הסברים’ על המאורע, טעה. לאורך התקופה שלאחר הפיגוע הרבי לא דיבר על ‘הסבר’. ואולם, מכתביו של הרבי שידרו אותות עידוד לתושבי כפר-חב”ד שהחלו לאמץ את בקשותיו של הרבי: הרחבת המוסדות. מטבע הדברים, המוסד הראשון שהוקם בכפר-חב”ד נשא את השם ‘יד החמישה’ על-שם חמשת הרוגי הפיגוע. זהו בית הספר לדפוס המוכר והוותיק.
העידוד של הרבי הגיע לשיאו עם שיגור משלחת של שלוחים, שביקורם ההיסטורי בארץ, בימי בין המצרים, נשא אופי דרמטי ומרגש ועורר רושם עז בקרב כל החוגים, בהביאו לעידוד ולתנופת יצירה בלתי-רגילה בקרב כל קהל חסידי חב”ד.
כך תוארו ב’ביטאון חב”ד’ באותם ימים הרגעים המרגשים של בוא השלוחים: “מי שלא היה בבוקר בהיר זה בשדה-התעופה בלוד – לא ראה מחזה נהדר מימיו. המגרש הומה מאדם וכמשק גבים שוקק בו. תלמידי כל מוסדות וישיבות חב”ד באה”ק ת”ו, אנ”ש ואוהדי חב”ד, אנשים ונשים, זקנים וטף – באים מכל קצווי הארץ. אוטובוסים יוצאים, אוטובוסים נכנסים, מכפר-חב”ד, מירושלים, תל-אביב, לוד. באים מחיפה, בני-ברק פתח-תקווה ראשון-לציון וכו’ ועל פני כל הקהל נסוכה ציפייה. הנה נראה האווירון, הנה הוא מנמיך מעופו, יורד, נעצר, נוסע במסלול ונעצר לגמרי”.
האירוע הנורא הזה החל אט אט להגליד בלב תושבי הכפר, והם שינסו מותניים לקיים את הוראותיו של הרבי ולהתחזק באהבת ישראל בפרט.